"עשה באפס מעשה
והכל מעצמו
יעשה."
כך אומר לאו צה, מחבר ספר הטאו הנחשב לבסיס הפילוסופיה הטאואיסטית ואומנויות הלחימה השונות.
ועוד אמר :
"חקור את גופך – ולמד מה זה גוף
חקור עצמך – ודע זולתך
חקור משפחתך – ולמד מה זו משפחה
למד כפר – ותדע מה זו מדינה
אם תרצה להכיר עם שלם – למד להכיר את היחיד
למד ארץ אחת – ותדע את כל העולם
שב בשקט ותדע
מהו טאו."
"מעבר לשער התופעות
זורם נהר הטאו."
חוכמה פשוטה היא לאפשר לדברים לנהל את עצמם, לאפשר למערכות הגוף והנפש לדאוג לאיזונן ובריאותן. לכאורה, כל שנדרש הוא מרחב שבו יתאפשר ביטוי לתכניים הפנימיים. הכוונה כאן לתכנים נפשיים-פיזיים הנמצאים בעמקי התת-מודע או ברבדים עליונים, ומחכים לאפשרות ביטוי בשפתם שלהם – זוהי שפה של סמלים, מקצבים וקצבים, שפה של מוסיקה, של דימויים ויזואליים, תנועתיים, אקוסטיים.
הגוף –נפש יודע לרפא את עצמו, והתרגול שנדרש מאיתנו הוא בעיקר להתמסר ולהאמין בטבע הדברים לחולל שינוי ולהיות בזרימת השינוי המתמדת, זו המזרימה אנרגית חיים ושמחה המתחדשת בכל רגע ורגע.
לכאורה פשוט, אבל בעצם תרגול של חיים שלמים: מכיוון שכל כך התרחקנו מטבענו הבסיסי וממשאבי החיות והחיוניות הטבעיים העצמיים שיכולים היו להיות זמינים לנו. ובאופן פרדוכסלי ועצוב ,הדבר שנראה כה פשוט: מרחב מוגן ותומך לביטוי הרובד הפראי והחופשי של הנפש, ביטוי המאפשר שחרור ממתחים ולחצים של היום יום, הופך יותר ויותר נדיר בתוך אורח חיים לחוץ בין תבניות ודפוסים, חיים של אסור ומותר, כן ולא, יפה ומכוער, חיים שבהם כל אחד בוחן את טבעו ביחס אל…. מישהו או משהו אחר.
ההקשבה פנימה, האפשרות לתת לגוף והנפש את המרחב וחופש הפעולה וההכרה ביכולתם להיות אחראיים על איזונם, מיטשטשות על-ידי אין סוף מומחים, רופאים, בעלי מקצוע, תיאוריות, מחקרים , לחצי חיים אישיים, תרבותיים, אמביציות שהופנמו כבר מגיל צעיר, אמביציות של הורים, תביעה של חברה למצוינות –
עד שהכוחות האמיתיים שלנו, שורשי החיים, החיבורים למקורות היידע והאנרגיה הטבעיים, הקשר הבלתי אמצעי עם טבע הדברים ,בלשון הטאו, הולכים ומידלדלים.
עם הידלדלות כוחותינו מתדלדלת גם יכולתנו להקשיב פנימה, אל צרכינו האמיתיים, אל הזמנים הנכונים לנו, אל יכולתנו להסתנכרן עם טבע הדברים, עם הפעימה, הנשימה הגדולה של היקום סביבנו. איבדנו את האוריינטציה הפנימית המכוונת ובעקבות זאת עולה מתח וחרדה אינסופיים המבקשים להיאחז בקיים , להישען על תחליפי אנרגיה המבטיחים לנו עוצמה, הצלחה, כבוד וכסף.
לא נדיר הוא לראות אנשים מוכשרים עושים דברים מופלאים מבחינה טכנית/מקצועית ללא כל גיבוי פנימי של חיוניות אותנטית ואמיתית, ללא זרימה וללא שמחה.
לא נדיר לראות הורים סחוטים, אמנים סחוטים, אנשי היי טק חסרי ברק בעיניים. האמת היא שקשה יותר ויותר למצוא אנשים עם ברק בעיניים ושמחה אמיתית ויכולת לשנות בחייהם את מה שהיו רוצים לשנות. רבים אף אינם יודעים מה הם רוצים לשנות מכיוון שהמרחק מעצמם האותנטי , מחיוניות ראשונית ומרצונות עמוקים , כל כך גדול ורב.
כמנחים ל"אינטגרציית קול בתנועה" מטרתנו הראשונית היא לאפשר חיבור מחודש וקשר בין מערכות פיזיות, אשר בשל היותן מתפקדות באופן חלקי בלבד או במנותק מקשרים אורגניים וחיוניים ביניהן, אינן מאפשרות זרימה תנועתית ואנרגטית ובשל כך מונעות מכוחות חיים לזרום ולהזין את הגוף והנפש.
מטרתנו הראשונית היא להפסיק להפריע לתבונה התת הכרתית שלנו לעשות את מלאכתה : ארגון מחדש של המערכות, הפיזית, הנפשית, המנטאלית והרוחנית, אינטגרציה בין מערכתית תמידית המתרחשת כל רגע בהתאם לאינפורמציה החיה הזורמת בין המציאות הפנימית למציאות החיצונית.
דרך התרגול הבסיסי בשיטת "אינטגרציית קול בתנועה", אנו מחברים את תנועת הנשימה והקול עם תנועת השלד, עם כיווץ והרפיית השרירים הטבעתיים ועם תנועת מערכת הנוזלים בגוף. באמצעות חיבורים ראשוניים ובסיסיים אלו נוצר מצב של זרימה תנועתית ואנרגטית המתרחשת באורגניזם כולו.
השימוש בקול במהלך זה הוא חיוני ועוצמתי. הוויבראציה הקולית היא תנועה עדינה אך חודרת ומנערת וכמו נוגעת ומעסה חלקים פנימיים, פותחת רקמות דחוסות ומשחררת מתחים ממערכת השרירים וממערכת העצבים. שחרור מתחים והרפיית מערכת השרירים מאפשרת למערכת העצבים להיות נינוחה ולשחרר אימפולסים חשמליים חיים המקבלים ביטוי ישיר בפעולה מלאת רעננות, המגיעה ממקור החיות העצבי הזורם ולא ממערכת עמוסה התניות גופניות ונפשיות.
תכונתו הנוספת של הקול היא היותו משחרר אנדורפינים מבלטת יתרת המוח. האנדורפינים הם משככי כאב וחרדה טבעיים והינם עוד גורם העוזר להוריד את רמת הסטרס והחרדה באופן משמעותי. על ידי הורדת רמת החרדה והמתח מתפנים כוחות חדשים והתוצאה של כל המהלך המתואר היא שחרור של אנרגיה ראשונית, יצירתית , שביטוייה הם זרימה תנועתית ומוסיקלית.
הקול המוסיקלי, השירתי זורם מלב ליבה של הנפש וממעמקי זיכרון מוסיקלי אישי וקולקטיבי הנוגעים ישירות במרכזי הרגש משם נישאים מבנים מוסיקליים ספוגים בזיכרונות רגשיים בעלי איכות ראשונית ואותנטית, אפשרות הביטוי העמוק הזה של שפת הנפש והנשמה היא בראש וראשונה הבסיס לריפוי שורשי החיים , ריפוי כוחות הנפש היצירתית.
חידוש הזרימה וכוחות החיים היא המיכל והעוגן לכל עבודה שנעשה אחר כך.
השלב הזה, שלב ההכנה, הוא שלב של עשייה, אנחנו מציעים תרגול מסוים, מבנה אשר יזכיר למערכות שלנו חיבורים והקשים אשר הן ידעו פעם, כאשר היינו ילדים, זהו שלב ההיזכרות, השלב השני הוא שלב ההתמסרות והעזיבה לתנועה ספונטנית של הגוף הנשימה והקול, אנחנו מפנים מרחב לארגון המתחדש , הארגון המתחדש נזקק לשימוש בתנועות , בקולות, מוסיקליים ושאינם מוסיקליים, הגוף מפנה עצמו ממתחים ועומסים בצורות רבות, שונות ומשונות , אנרגיות מתפרקות ממערכת העצבים, מאיברים פנימיים, מהאורגניזם כולו, אנו כמנחים מאפשרים מרחב תומך, מלווה, משקף ומהדהד לכל התרחשות ולכל ביטוי, אנו יכולים להציע הצעות אשר יגבירו את עוצמת הביטוי או ירגיעו אותה בהתאם לתחושותינו האינטואיטיביות ולרמת ההכלה אליה אנו מסוגלים, דרכי התמיכה והליווי שלנו יהיו באמצעים שונים, דרך קולנו, באמצעות מגע, תמיכה מוסיקלית בעזרת כלי נגינה או מילים המציעות דימויים והצעות אחרות התומכות בתהליך הספונטני המתרחש.
החוויה של תנועה וקול ספונטניים או במילים אחרות חווית האלתור היא חוויה של חופש לנפש, היא חוויה של התמסרות ללא ידוע, לזרם חופשי של תודעה האומר עצמו דרך תנועה וקול. באופן העמוק ביותר ,כאשר חוויה זו נמשכת על פני זמן , היא תרגול של הסכמה להיות ברגע, בהווה, מבלי לדעת מה עתיד להתרחש ברגע הבא, מה עתיד לעלות מתוכי , איזה קול או מנגינה או צעקה גדולה תחליט המערכת שלי לשחרר, זוהי הסכמה לתת לדברים להיעשות, להתרחש ללא שליטתי ,אבל בהסכמתי וזהו תחילתו של החיבור לטבענו הפנימי שהוא זרימה אינסופית של קצבים ומקצבים, דימויים , מנגינות, מחשבות, רצונות, רגשות, תחושות , נהר של חיוניות, הזורם, משתנה ומשנה.
התרגול הבסיסי בקול בתנועה לוקח אותנו מצד אחד אל חיבורים ועוגנים מוצקים ומן הצד השני אל הרפתקת הלא ידוע, המשתנה התמידי שהוא נהר הטאו, טבע הדברים.
אציין כי בשלב שבו נעשים החיבורים מחדש, מתרחש כעין פירוק והמסה של המקומות העמוסים אנרגטית ומתחילה זרימה תנועתית-אנרגטית, על גבי הזרימה הזו נישאים גם רגשות שהיו חסומים עד כה, זיכרונות משלבי ינקות וילדות שונים , זיכרונות פסיכו פיזיים טראומתיים , מתחים של יום יום בהווה, כל אלו יכולים להיות מנותבים בצורה אורגנית וללא התערבות לתוך מבנים מוסיקליים , דימויים אקוסטיים-תנועתיים, צורות שונות ומגוונות של הבעה קולית ותנועתית שהיא הערוץ לשחרור של האנרגיה האצורה והמודחקת.
אופן זה של שחרור תנועתי-קולי-אנרגטי מאפשר את חידוש ורענון כוחות החיים/ חשוב להבין כי התכנים העולים נפתחים שכבה אחר שכבה ממקום התת מודע, האישי והקולקטיבי/ אפשרות הביטוי שלהם היא בעצם אפשרות הוצאתם למודע, הוצאתם מחושך לאור.
התהליך איננו תמיד קל. למרות היותו מעיקרו תהליך אורגני אשר מאפשר למערכת להיפתח ולהעלות תכנים במידת יכולת ההכלה האישית של כל אחד,
אולם שני קשיים עיקריים עולים בתהליך :
- הקושי להיות במגע תמידי עם הלא ידוע, המשתנה, המזוהה עם מצב של חוסר שליטה. לאפשר מצב של חוסר שליטה גם במינונים נמוכים הוא מצב של חשיפה ועירום נפשי-רגשי, הוא מצב של פחד ממה שעשוי "להתגלות" גם בפני האדם בעצמו וכמובן בפני סביבתו.
הפחד מחוסר שליטה מופיע בעיקר אצל אנשים אשר אינם מורגלים בכלל בחייהם לחופש פנימי וביטוי עצמי, במקרים כאלו כאשר רגשות עצורים זמן כה רב ובדרך כלל אפילו לא באופן בלתי מודע אלא באופן מודע אך שאיננו יכול/רוצה/יודע לבטאם, קיים פחד שהרגש יתפרץ פתאום בעוצמות ויציף באופן בלתי ניתן להכלה.
- המפגש עם חלקי ה"צל" שלנו דרך קולות שאינם נעימים וערבים לאוזן, דרך מגוון קולות היכולים להיות מוגדרים בתרבות "חייתיים" " לא אנושיים" , הסטיגמה התרבותית ממדרת קולות שונים כטובים ורעים, יפים ולא יפים, אנושיים ולא אנושיים, אחד הקשיים בתהליך זה של מתן הלגיטימציה לקולות השונים לקבל ביטוי דרכנו הוא המעבר דרך הסטיגמות תרבותיות הטבועות בנו כחלק אינטגראלי ממערכת המושגים הערכית שלנו.
כאן, אני שוב רוצה להזכיר את הקשר של קול בתנועה לחוכמת הטאו, להתבוננות בטבע הדברים, בזרימתם, באיזונם, בפשטותם, בקבלתם כפי שהם, בהבנת חוקי הטבע שהם תקפים גם לטבעו של האדם, כאשר חלק מסוים איננו יכול לבוא לידי ביטוי אפילו על ידי עצם ההכרה בו וההתבוננות בו, חלק זה מקבל עוצמה הרסנית שאיננה עוצמתו הטבעית, עוצמה היכולה להיות הרסנית כאשר היא מתפרצת באופן ישיר או שאיננו ישיר
כאשר היא מפעילה אותנו באופן בלתי מודע בעקבות הדחקתה, חשוב להבין כי כל הכוחות כולם רוצים לבוא לידי ביטוי והכרה בצורה כזו או אחרת, לביטוי יש לבושים שונים, התגשמויות שונות.
אנחנו ,כמנחים לקול בתנועה מאפשרים מרחב של הכרה, ביטוי וקבלה של אינסוף כוחות הנפש וגווניה, אינסוף הדמויות השונות והקולות השונים החיים בכפיפה אחת בקרבנו.
המיומנות שלנו כמנחים תהיה לחזק את יכולת ההתבוננות ההכרתית ומתוך כך ההכלה והקבלה העצמית של מגוון התכנים הפנימיים ויחד עם זאת להיות יכולים להציע התמרה של כוחות פנימיים מסוגים שונים לטובת חיים יצירתיים ויוצרים מציאות מחזקת ותומכת, הן את האדם והן את סביבתו.