כשאני שרה, אני יודעת

היה זמן שהצלילים התחילו להגיע אלי. זרמו דרכי קולות מוסיקליים,  שירה אינטואיטיבית. זו הייתה חוויה מאוד עוצמתית,
תחושה שהצלילים מעבירים לי אינפורמציה. לא  מנטלית, לא אינפורמציה הניתנת להסבר, אלא סוג של אינפורמציה על
היקום, על עצמי, על אבותיי. הדחף להשמיע צלילים, קולות, שירה, היה חזק ועוצמתי, ואני אפשרתי את התנועה הזו
מתוך השתאות עמוקה. לאחר כל אירוע קולי כזה משהו בי הרגיש “יודע” יותר. בבחינת יודע את העולם.

כמו המשפט “והאדם ידע את אשתו”, כלומר התחבר אליה בגופו, ובאמצעות פעולת החיבור ידע אותה, ידיעה עמוקה
שאינה שכלתנית, ידיעה אנרגטית מהותית, ידע את טבעה. כך הרגשתי גם אני באמצעות הצלילים שעברו דרכי.
הרגשתי שאני יודעת את עצמי באופן שמעולם לא ידעתי, יודעת את העולם באופן שמעולם לא ידעתי.
הייתה זו חוויה ברורה של אינפורמציה המגיעה באמצעות הצלילים והופכת לידע גופני ואנרגטי.
החוויה של ידע הייתה גם חוויה של חיבור עמוק לטבע הדברים, למהות של כל דבר אותו אני “יודעת”.

העולם כולו שר. רבי נחמן מברסלב אמר כי לכל דבר בעולם יש ניגון, לכל דומם, צמח או חי.
“דע לך שכל עשב ועשב יש לו ניגון מיוחד משלו…..ומשירת העשבים נעשה ניגון של רועה”.
והרי זו רמה עמוקה מאוד של הקשבה לתדר צלילי של כל חומר אורגני. לכל חומר תדר מסוים המגיע מתנועת
החלקיקים הזעירים, הבלתי נראים, המרכיבים את החומר. הצליל נושא איתו אינפורמציה ישירה מאותם חומרים
אורגניים, אינפורמציה שאיננה מכוונת אל החלק המנטלי שלנו, אלא אל הגופים הפיזיים, הרגשיים והאנרגטיים.

ברמת חלקיקי החומר, אפשר לומר ברמה הקוונטית, כולנו נמצאים על אותו שדה, מהדהדים זה עם זה ועם
כל הקיים. מהדהדים בתדרים שונים בהתאם לתדר המסוים הספציפי שלנו ושל אותו “חומר” אחר.
זה האופן בו אנו יודעים זה את זה ואת העולם ידיעה גופנית, חומרית ואינטואיטיבית. זהו יידע בבחינת תקשורת,
שכן הרטט המוסיקלי מחבר ומקשר את כל הגופים כולם, את כל החיים האורגניים. העולם מדבר אלינו בצלילים.

זוהי כעין זרימה פנימית ראשונית ושפה המובנת לכולם, חי, צומח ומדבר. כלומר, כל נוכחות ניתנת לקליטה צלילית.
מאחר שחושינו מוגבלים לטווחי שמיעה פיזית מסוימים, קיימים צלילים רבים שאין האוזן הפיזית שלנו יכולה לקלוט,
אבל השמיעה הפנימית העל-חושית שלנו יכולה לקלוט. הידע מגיע אלינו בצורת צלילים, קולות שאנו משמיעים,
מלודיות שאנו שרים, כל אלה הם בבחינת תחושות המספרות סיפור. השפה הצלילית, המוסיקלית היא אינפורמציה
המגיעה מרמות שונות, מהתת-מודע האישי, מהתת-מודע הקולקטיבי, מהגוף, מהנפש, מהעולם הסובב אותנו.

כאשר אנחנו מאלתרים בשירה, אנו נותנים ביטוי לעולמות שלמים הנמצאים בתוכנו או עוברים דרכנו.
זו דרך של ידיעת העולם והאדם מהבסיס הראשוני ביותר. אנחנו נותנים ביטוי קולי למבנים המוסיקליים שנוצרים
כתוצאה מתדרים שונים העוברים בגוף, שכן הגוף שלנו הוא מרחב לתדרים שונים, אינפורמציה העוברת עם
זרימת הרטט. תנועת הזרימה הפנימית הזו יכולה לקבל ביטוי בתנועה גופנית, בתנועה קולית, בתנועת הדיבור
או בתנועת המחשבה, שכן גם מחשבה, רעיון או דימוי הם תנועה. צליל הוא תנועה, ובאותו אופן כל תנועה נושאת
עימה צליל.

לכן, אני יוצאת מנקודת הנחה שיצירות שלמות מתקיימות בתוכנו בו-זמנית, יצירות מוסיקליות שהן ביטוי של
תנועת השדה האנרגטי שאנו חלק ממנו. גופנו הוא תחנת ממסר לאלפי תנועות אנרגטיות שהן למעשה יצירות,
אשר כל אחת מהן מספרת סיפור שאיננו מילולי, כדרכה של השפה המוסיקלית. כל מבנה מוסיקלי שכזה,
שהוא אריג צלילים, מביא לידי ביטוי אינפורמציה על החוויה הפנימית בכל רגע נתון, שכן החוויה הפנימית
היא תנועה פנימית המתורגמת לתחושות, רגשות, ובכל רגע נתון יכולה החוויה הפנימית הזו לקבל ביטוי מוסיקלי.

כלומר, בכל רגע אני יכולה לקבל אינפורמציה ישירות מתוך רובד ראשוני שאותו אני מכנה “העצמי המוסיקלי”.
רובד זה קשור במהותו אל כל הקיים, ומתוך כך פעולת השירה מרגע לרגע היא חיבור אל ידיעת העצמי וידיעת
העולם, כמו מתקיימים כל הרבדים בו-זמנית, רוטטים בתדרים שונים ומתארגנים למבנה מסוים שהוא קפסולה
של אינפורמציה, וזו הופכת לידע כאשר היא זורמת דרך הגוף ומופנמת בחוויה הגופנית.
קפסולה כזו של ידע מזינה את הגוף הפיזי כמו גם את כל הגופים האנרגטיים, שכן היא מחייה ומאזכרת את
החיבורים אל הממדים השונים של הקיום, הגלויים ואלו שאינם גלויים. כאשר האדם הראשון יודע את אשתו
הוא איננו לבד יותר, הידיעה ברמה עמוקה זו היא תחושה של חיבור המפיג את הבדידות.

הבדידות מתקיימת רק מתוך תחושת ניתוק. ברמה האישיותית, למשל, יכולים אנו – בני האדם לחוות תחושות
ניתוק לעיתים תכופות. אנו יכולים להרגיש בלתי מובנים, בלתי נראים, לא מצליחים לסנכרן את אישיותנו עם
דרישות התרבות והחברה. ברמה הצלילית המוסיקלית מתקיים חיבור פנימה והחוצה, אל עצמי ואל העולם,
אל הזולת, אל הטבע, אל הטרנסצנדנטלי, ומתוך כך מתבטלת תחושת הבדידות, שכן סוג החיבורים הללו
הם חיבורים אל שורש מהותנו. לעיתים קרובות אנשים שלא יוכלו לתקשר ביניהם ברמה האישיותית,
מסיבות כאלה ואחרות, יוכלו לשיר ביחד, לאלתר ביחד ולמצוא אינטימיות וקרבה רבה בידיעת האחר
מתוך השיחה המתקיימת ברמה הצלילית, המוסיקלית. ברמה הזו מתקיימת תחושת האחדות, מתקיימת
ידיעה עמוקה, גופנית, רגשית ורוחנית על היותנו, בגרעין עצמיותנו, קשורים ומחוברים.

•

צלילים הם אינפורמציה. הם מגיעים מהגוף, ממערכת העצבים, מזיכרון השרירים, מזיכרון העצמות והתאים,
אינפורמציה המגיעה מהנפש, מהתת-מודע. זו יכולה להיות אינפורמציה על המקום בו אנו נמצאים, על מרחב
מסוים, על קשר עם עץ, אבן או ציפור, אינפורמציה על הלך רוח ברגע זה. האינפורמציה המוסיקלית מורכבת
ממרכיבי השפה המוסיקלית – קצבים ומקצבים, גובה צליל, גוון הצליל, ריתמוס, דינמיקה, עומק.

בסרט התיעודי המופלא “דמעות של גמל”, סרט המתרחש בערבות מונגוליה, מסופר על נאקה הממליטה בכר
ומתכחשת לו, איננה רוצה להניק אותו, נמצאת  בדיכאון שאחרי לידה. בעליה המודאג של הנאקה יוצא לחפש
אחר מרפא בצלילים, בנגינה, על מנת שירפא את הנאקה. כאשר מגיע הרופא המנגן הוא תולה את הכינור
המונגולי שלו על צוואר הנאקה על מנת שהכינור יספוג את התדר המוזיקלי שלה. לאחר כמה דקות הוא לוקח
את הכינור ומנגן לה. הנאקה מקשיבה ולאט לאט מתקרבת אל הבכר אותו המליטה ומתחילה להניק אותו,
ומזווית עיניה מתחילות לזלוג דמעות. הרופא המנגן מחזיר לנאקה את התדר המוזיקלי האורגני שלה,
כמו מאזן אותה על ידי התבנית המוזיקלית שלה עצמה אשר יצאה מאיזון במהלך ההמלטה.

בתרבויות אורגניות שבטיות שעדיין נמצאות בקשר עמוק עם המרחב האורגני המשותף לכל הברואים כולם,
מבינים את התקשורת הצלילית הזו ואת היכולת של התדרים הצליליים להחזיר איזון לגוף, נפש ורוח שיצאו
מאיזון, מאחר שהם מבינים מהי הרמוניה ומהי יציאה מההרמוניה. הם יכולים להרגיש את הניגון של כל צמח
וכל חי. המונגולים יודעים לחקות בקולם את כל מגוון הצלילים של הטבע הסובב אותם משום שזו הדרך להיות
בתקשורת עם כל המערכת האורגנית באמצעות שפה המובנת לכולם, כאשר הנגן המרפא מחזיר לנאקה את
הצליל שלה עצמה, הוא גם משקף אותה, במובן מתאחד אתה, יודע אותה, מבין את מהותה, יוצר אמפתיה.
ממש כשם שהאם מחזירה לתינוק את צליליו, משקפת אותם, ובדרך זו יוצרת חיבור אמפטי עמוק ותחושה
שהם מדברים באותה שפה, שפה ראשונית של צלילים.

זה המקום אולי לספר על מיתוס בריאת העולם  של אנשי יערות הגשם. המיתוס המספר על נחש אנקונדה
ענק הכרוך סביב לעץ החיים הנמצא בטבורו של העולם. עורו של הנחש מצויר בדוגמאות גיאומטריות יפיפיות.
הנחש מסתכל על עורו היפיפה ומתחיל לשיר את המבנים הגיאומטריים שעל עורו. מצורה גיאומטרית אחת
מתהווים השמים ומצורה אחרת נבראת האדמה. וכך, תוך כדי שירת הצורות הגיאומטריות נברא העולם כולו
וכל החיים עליו כולל האדם. מאז. מספר המיתוס,  כל יצור חי נושא בתוכו את התבנית המוסיקלית המיוחדת
לו, תבנית שהיא המהות הבסיסית שלו, כמו סוג של דנ"א. מוסיקלי, תבנית הנושאת אינפורמציה על מהות ייחודית.
כלומר, החוכמה העתיקה מבינה את האינפורמציה המוסיקלית הנמצאת בבסיס כל הקיים. אותה תבנית
ראשונית עליה מסופר במיתוס, היא למעשה מה שאני מכנה העצמי המוסיקלי, סביבו מתהווה העצמי
האישיותי, אך הוא גם האפשרות לתקשורת המוסיקלית עם כל הקיים.

מיתוס נוסף המספר על אינפורמציה באמצעות צלילים הוא המיתוס היהודי. בספר יצירה מספרים לנו על עולם
שנברא ב-22 אותיות יסוד ועשר ספירות. כל אות היא תדר אחר, לכל אות צליל, כמו ניגון ספציפי לאותה אות.
כל אות יוצאת משער אחר באזור הפה והגרון, היא מחוברת לחוש, לאיבר ספציפי בגוף, לעונה בשנה וגם למזל
אסטרולוגי. כלומר, כל אות מקשרת בין חוץ לפנים, בין מה  שבתוכנו למה שמחוץ לנו.  מה זה אומר בעצם ?
זה אומר שברגע שאנחנו נוגעים עם הצליל באיזה שהוא מקום בגוף שלנו, אנחנו מייד נוגעים במשהו בעולם,
באיזה קוד אוניברסלי, באיזו איכות, באיזו מהות אוניברסלית, ואנחנו טועמים את טעמה של המהות הזו.

יש חיבור בין הצליל ובין הגוף ובין התודעה הרחבה שלי המחברת את הצליל הספציפי הזה גם אל מקום ביקום,
לאיזה תדר שלם שמהדהד עם הצליל הספציפי הזה. כלומר הצליל שאני משמיעה הוא מלא והוא חיבור בהרבה
רבדים ורמות של פנים וחוץ. הצליל הזה, המושמע ברגע מסוים, הוא ידיעה עמוקה ורחבה של המערכת
הגופנית-נפשית-רוחנית שלי על עצמה ובו-זמנית על המערכת היותר גדולה שהיא חיה בתוכה – המערכת
של הפלנטה,  של היקום, של האינסוף.  כל צליל נושא חיבורים וקישורים ומהדהד מהם אינפורמציה.
כלומר, קולות שונים, צלילים שונים,  מהדהדים ומדברים עם רמות שונות של הבריאה המהדהדות את אותו התדר.

•

אפשר לנסות להבין את השפה הצלילית-מוסיקלית בדרך פחות מופשטת מזווית נוספת. כאשר אנו מדברים
או שומעים אדם אחר מדבר, אנו יכולים בקלות לקלוט את האינפורמציה המגיעה עם המילים, ובו-זמנית אנו
קולטים את האינפורמציה המגיעה עם הצליל שעליו נישאות המילים – אנו קולטים את המקצב, הריתמוס,
הנשימה, את גובה הצליל, את הווליום, את המקום הגופני ממנו מגיע הצליל. האינפורמציה הזו נקלטת לא
במודע שלנו, אלא בתת-מודע, נקלטת בגוף, בשמיעה הפנימית ובתחושה הפנימית. זו הסיבה שפעמים רבות
אפשר לשמוע מישהו מדבר ולהרגיש תחושה של חוסר אמון כלפיו או חוסר נוחות גופנית, כל מיני סימפטומים
גופניים מוזרים ולא מובנים. לדוגמה, אדם יכול לספר לי שהוא מאוד רגוע, מאמין בעצמו ובדרכו, אבל אני שומעת
ומרגישה אינפורמציה שונה לגמרי מזו המגיעה עם המילים.

את האינפורמציה הזו בדרך כלל אני חווה כמכלול מסוים היוצר תחושה דיכוטומית בין המילים לבין האינפורמציה
שמגיעה באמצעות הצליל. המילים מגיעות אל המערכת השמיעתית שלי, ובגדול – אל הראש, אל החלק הקוגניטיבי
היודע לתרגם במהירות אינפורמציה של מילים. אלא שהאינפורמציה המגיעה דרך הצליל הקולי, נחווית על ידי גופים
עדינים הרבה יותר, והגופים הללו חווים משהו שונה לחלוטין ממה ששומע השכל. לכן, בתגובה בלתי מודעת לכך
אנו יכולים להרגיש פתאום תחושה של עייפות גדולה, קוצר נשימה, תחושות מוזרות בגוף וכו'. כל אלו מסמנים לנו
כי מגיעה אינפורמציה נוספת שאיננה תואמת. כאשר האינפורמציה של המילים תואמת לאינפורמציה המוסיקלית
הצלילית, יהיה משהו מרווח ונינוח בהקשבתנו ובהבנתנו, כלומר מתרחש אירוע מסונכרן ושלם, הוליסטי.

כל זה מתרחש ברוב המקרים בצורה לא מודעת, מכיוון שהקשב של רוב האנשים מכוונן לרובד היומיומי הגס יותר
של האינפורמציה. בדרך כלל אין לאנשים את המודעות לקשב השני, המכוון לרובד היותר עדין של האינפורמציה.
זהו סוג של קשב שצריך לפתח בתרגול. זו הסיבה שכאשר אדם שר “את עצמו” כלומר מאפשר לצלילים לזרום
דרכו, או במילים פשוטות –  מאלתר, אפשר לשמוע ולהרגיש את הרובד האותנטי יותר, הראשוני, אותו רובד
שאיננו מכוסה במילים. זו גם הסיבה ששירה מסוג כזה היא חשופה מאוד, איננה מוגנת על ידי טכניקה קולית
או מילים, זו אינפורמציה חסרת הגנה, אינה קשורה לאמונות, לדעות, לפסיכולוגיה, היא ידע על המהות
האישית האנושית.

אתייחס לעוד תכונה של הוויברציה הקולית בהקשר של היכולת  שלנו לקלוט תדרים עדינים של אינפורמציה.
כסוג של הקדמה, אביא את אחת התורות היפות של רבי נחמן מברסלב, “האנחה משברת את הגוף”.
וכך הוא מסביר בתורה זו על היחסים בין הגוף לנשמה: הגוף עשוי מחומרים גסים, הנשמה מחומרים עדינים,
הנשמה קולטת רשמים מרמה אנרגטית מעודנת והיא רוצה להעביר אותם אל הגוף, מכיוון שהוא העוגן של
הרשמים, של החוויות הנשמתיות הנרשמות בגוף. אולם, הגוף הוא דחוס, עשוי מאנרגיה גסה יותר,
הוא איננו רספטיבי לאינפורמציה המעודנת של הנשמה. אבל, מוסיף רבי נחמן ואומר, האנחה משברת את הגוף,
האנחה היא פעולה אורגנית שתפקידה לפרוק מתח ממערכת העצבים יש בתנועת האנחה משום ויתור והתמסרות
של כל המערכת הגופנית.

הטונוס השרירי מתרפה, נכנסת כמות גדולה של אוויר לריאות, והגוף כולו מתרכך ומתרווח, החומר הגופני הדחוס
נעשה כמו אדמה תחוחה, אדמה שנכנס אליה אוויר. באופן הזה האנרגיה הגופנית משתנה. היא מתעדנת והגוף
נעשה מרחב עביר לאינפורמציות מרמות עדינות יותר. באופן זה יכולים הרשמים העדינים של הנשמה להירשם בגוף.
כאשר הנשמה שוכחת את רשמיה, כלומר משהו בחיבור שלה אל אותן אנרגיות עדינות ניתק מסיבה כזו או אחרת,
הגוף מזכיר לנשמה את חוויותיה, מאחר שהן מעוגנות ורשומות בו. תורה זו מצביעה על רמות שונות של חיבור
לאינפורמציה. על מנת לקלוט רמות אינפורמציה מעודנות באמצעות הגוף, הגוף צריך להיות משוחרר ממתח,
הוא צריך להיות כלי שדרכו יכולה האינפורמציה המעודנת לעבור. כאשר אנחנו מדברים על תדרים מאוד עדינים
של קול, ועל הצליל כתדר נושא אינפורמציה מעולמות הרוח, אנחנו מבינים שיש להפוך את הגוף למקדש הרוח,
לכלי רספטיבי, פתוח למעבר האינפורמציות המוזיקליות הללו דרכו.

כאשר אנחנו בקשר עם הצלילים הקוליים שלנו, מאפשרים להם להתהוות דרכנו, אנחנו בקשר עם תודעה רחבה,
תודעה קוסמית מוסיקלית. האפשרות היחידה של אותה תודעה לקבל ביטוי קולי היא באמצעות גופנו, הוא הכלי,
תיבת התהודה בה מתגשמים הצלילים לקולות. אחת מתכונותיו המפליאות של הקול היא יכולת הפעולה
הטרנספורמטיבית שלו, היכולת להיות בו-זמנית כלי טוען וכלי פורק, כלומר, הוויברציה הקולית היא תנועה
עדינה מאוד, אך גם חזקה מאוד, בעלת יכולת להגיע אל כל תא ותא. הוויברציה הזו חודרת בעדינות אל הרקמות,
מניעה, מטלטלת ומזיזה כל מקום קפוא, חסר תנועה. הוויברציה הקולית מאתחלת את תנועת מערכות הנוזלים
בגוף, תנועה עדינה, אוטונומית, של זרימה. כאשר כל זה מתרחש, מתחילה זרימה תנועתית ואנרגטית,
נכנס חמצן לדם, הגוף נינוח ורך, מרפה מאחזקות, מתרכך מקשיותו, וכך הופך להיות כלי רגיש יותר בעל יכולת
קליטה של אינפורמציה מעודנת יותר.

בו-זמנית, הוויברציה הקולית עובדת גם ברמה האנרגטית, מאזנת את מערכת המרכזיים האנרגטיים, ומנקה את
השדה האלקטרומגנטי הסובב את הגוף הפיזי שלנו. באופן הזה נפתחים ערוצים רגישים יותר לקליטת אינפורמציה
מרמות מעודנות יותר של חיים. כלומר, מצד אחד הקול, ממש בדומה למים, חודר לכל מקום, מנקה, מאפשר
פריקת מתחים, מאזן את הגוף החומרי כמו גם את הגופים האנרגטיים ובו-זמנית מתרחשת אותה טרנספורמציה
המאפשרת לתדרים קוליים עדינים יותר, לאינפורמציה מרמה מעודנת יותר, להגיע אלינו.

•

כיום, בעידן התקשורת האלחוטית, מה שנראה איזוטרי ומיסטי פעם, הפך להתנהלות הרגילה של חיינו.
אינפורמציה זורמת באוויר בצורה של תדרים, רטטים חשמליים ונקלטת במכשירים סלולריים, במחשבים,
במסכים למיניהם. האם אפשר להבין היכן נמצאות המילים מהרגע בו אני מדברת אותן אל תוך המכשיר שלי
ועד שהן מגיעות, ממש בו-זמנית, לאוזניו של המאזין לי ? רוצה לומר, העולם מלא אינפורמציה, היקום הוא
כעין ספרייה ענקית של אינפורמציה, ואני יכולה לפתוח במערכת שלי ערוצים לקליטה שלו, ערוצים מעודנים
ורגישים כל כך שאיני זקוקה למתווכים על מנת שיעבירו אלי את היידע הזה. אני יכולה להתחבר אליו ישירות
כמו תחנת ממסר אלחוטית. בחוויה שלי קיימת רמה מוסיקלית לכל האינפורמציה הזו, צלילים עוברים דרכי
ומזינים חלקים שונים בגופים האנרגטיים ובו-זמנית פועלים על הגוף הפיזי.

ההתרחשות כולה היא דו-כיוונית ומרחבית כאחד. דו-כיוונית במובן זה שאינפורמציה מוסיקלית יכולה להיות
ביטוי של מתחים פנימיים למשל, אלתור קולי מסוים נושא איתו כאב רגשי כלשהו. בו-זמנית, כאשר הקול
מבטא את הכאב הרגשי הזה, הוא גורם לטרנספורמציה לא רק ברמה הרגשית, כתוצאה מעצם הביטוי
הקולי-מוסיקלי של הרגש, אלא גם ברמה הפיזיולוגית. ברמה זו מתרחשים שינויים, מתרחשת תנועה פנימית
חזקה של הוויברציה הקולית – היא מעסה את הרקמות, מתחילה תנועת נוזלים, מתרחש ניקוי אנרגטי
של המרכזים, משתחררים אנדרופינים שהם סמי הרגעה טבעיים, מתרחשת תקשורת בין כל האיברים,
שכן ההדהוד הקולי מתפשט בכל הגוף והמפרקים נפתחים למעבר חופשי של התנועה.

כלומר, הפעולה הקולית המבטאת את התבנית המוסיקלית הפנימית גורמת לשינויים ברמה הפיזיולוגית,
הרגשית והאנרגטית בו-זמנית. זו לכאורה פעולה של פריקה, ביטוי אינפורמציות גופניות-רגשיות,
אך בו-זמנית תנועה של טעינה מחדש של כל האורגניזם. הביטוי המוסיקלי יכול להיות ביטוי של רגש שכבר
נמצא במודעות שלנו, ביטוי של תחושה מורגשת בגוף, או ביטוי אנרגטי למשהו שעדין לא נחווה כתחושה
גופנית או כרגש ונמצא על הגוף האתרי שלנו, הגוף האנרגטי. ככלל, התבניות המוסיקליות, האינפורמציה
הצלילית הזורמת מהחוץ, מהעולם, מגיעה אל הגוף האנרגטי תחילה, וככל שאנו מתרגלים יותר את הקשב
לגוף האנרגטי, כך נהיה זמינים יותר להיות בקשר עם הרמה הזו של האינפורמציה הצלילית.
הביטוי הקולי-מוסיקלי של הרמה הזו נותן גוף (embody) לצליל שאינו נשמע, ובכך מנכיח אותו במציאות
הנשמעת. כך גם הופכת אינפורמציה אנרגטית לידע הנמצא במערכת הגופנית כשנעשה רישום גופני של
התבניות המוסיקליות.

אנחנו מחוברים לאינפורמציה שקיימת בעולם קודם כול ברמה אנרגטית, ואז אנחנו נותנים לה ביטוי ברמה
החומרית, הנשמעת ונראית. אמנים רבים – סופרים, משוררים, מלחינים מדווחים על תחושה של יצירה
הנכתבת דרכם, דמויות המבקשות ביטוי באמצעות הכתיבה, יצירות מוסיקליות שמגיעות בשלמותן כאילו
חיכו “לרדת” אל המציאות. כלומר, בעולם האנרגטי הן כבר קיימות, והמלחין, המשורר, הסופר נותנים
להם גוף חומר, מוציאים את היצירות אל הפועל. ייתכן כי העובדה שאומנים ניחנו בסוג מסוים של
רגישות וחיבור אל הרמה האנרגטית הזו, מאפשרת להם להיות בקשר רציף יותר עם אותן יצירות
אשר כבר מונחות שם, מחכות להתהוותן בחומרי המציאות.

•

רבי נחמן מברסלב כותב באחת מתורותיו על עשר רמות של ניגון הקשורות לעשר רמות של אמונה.
אמונה קשורה לאמון ואמון קשור להתמסרות, לשחרור, לעזיבה של המקום הרציונלי, ההגיוני, המסדר
את העולם וממשיג אותו על פי היגיון מסוים, על פי מושגים, מחקרים מדעיים, קודים תרבותיים וחברתיים.
כל אלו בעצם מצמצמים את המציאות הרחבה האפשרית אל תוך אותן תבניות. האמונה קשורה למתן
אמון בתהליכים או בעולמות שהם למעלה מהשגתנו היומיומית. גם למתן האמון הזה, לאמונה,
יש דרגות של התמסרות, וכל דרגת אמונה כזאת מחברת אותנו לשדה אנרגטי שונה, לרמה יותר ויותר
מעודנת של מוזיקליות, של ניגון. נאמר במדרש כי מקולו של אדם ניתן להבין את מידות המלכות אשר בו.

הקול מעביר אינפורמציה על  מכלול אישיותו של האדם, על מידותיו ועל הרמה האנרגטית-רוחנית בה הוא
נמצא ואיתה הוא בקשר. לא רק קול השירה, אלא קול הדיבור עצמו נושא את כל האינפורמציה הזאת.
כאשר אנו שרים שירה טבעית, ספונטנית, אנו כמו מאפשרים ליצירה מוזיקלית להיות מולחנת דרכנו,
יצירה המספרת לנו בשפתה המופשטת את החוויה העכשווית של הגוף-נפש-רוח שלנו ויחסיה עם העולם
הסובב אותנו. זהו מצב של היות בקשר עם אותו שדה של התהוות תמידית, ועל מנת שמצב זה יתאפשר
אנו נקראים לתת אמון, להתמסר לאינפורמציה הצלילית הזורמת דרכנו ובדרך זו להפוך אותה לידיעה
גופנית, ידיעה של חיבור עמוק אל ממדיו השונים והרבים של העולם, של היותנו חלק מיצירה מוסיקלית
שלמה ויחד עם זאת של חווית היותנו כלי ספציפי מיוחד במינו אשר דרכו יתגשמו הצלילים עם הגוון
והארומה של ייחודנו בעולם.

להיות בקשר עם שדה ההתהוות התמידי הוא מעשה של ריפוי עמוק, שכן זוהי שהייה במרחב שבו הצורות
מתהוות ומתפרקות. זהו מרחב הקדם-צורה, הקדם-מבנה, מרחב של שקט, שדה רטט אינסופי ממנו בוקעים
צלילים ואליו חוזרים הצלילים. היכולת ליצור קשר יומיומי עם מרחב זה, מאפשרת לנו לשחרר משהו
במערכות המושגים, האמונות, הדעות שיש לנו על עצמנו ועל העולם. השחרור גורם לתנועה, לניעור
להתרחבות אל אינסוף האפשרויות, אל מקור היצירתיות. זו תנועה המאפשרת התרחבות מנטלית,
אנרגטית ורגשית, ועל ידי כך הפיכה לצינור לאותה אינפורמציה הזורמת מהיקום.

כאשר האדם מלא בעצמו, באישיותו, במה שהוא מכנה ה”אני” שלו, הקשר עם שדה ההתהוות איננו אפשרי,
אין אפשרות לקבל ידע אובייקטיבי שלא דרך הפילטרים של כל מה שהאדם הפנים כחלק מאישיותו,
מעצמו: ההבנות שלו, הפירושים שלו את העולם, המבנים האינטלקטואליים התרבותיים והחברתיים
אותם הפנים, בעיקר הדואליזם אותו אנו חיים ברמה היומיומית של המציאות, אותה תפיסה דואלית אשר
מונעת מאיתנו את חווית השלם, האחד, על מכלול חלקיו השונים. השדה המוסיקלי ממנו מתהווים הצלילים
איננו בתחום התפיסה הדואלית שלנו, הוא שדה אחדותי והרמוני, פוליפוני מטבעו והקשר איתו מספק את
האיכות של ידע אובייקטיבי. המבנים המוסיקליים והיחסים ההרמוניים הטבעיים, הם יחסים מוחלטים
ומתמטיים, הם בתחום התופעות הפיזיקליות הטבעיות. אולם, כאשר הצלילים עוברים דרך אדם ספציפי,
כלומר דרך גוף בעל תכונות חומר ספציפיות ובעל אישיות ספציפית, אותם צלילים ייטענו באישי, באנושי,
ברגשי, ובד בבד תמיד יהיה להם חיבור לשדה ההתהוות האינסופי.

לסיכום, האפשרות להיות כלי למידע אנרגטי –מוסיקלי מרמות הוויה שונות ומרובות קשורה גם לעבודה
הפנימית של האדם, לאפשרות לעדן את הגוף והנפש, על מנת שיתאפשר מעבר חופשי ופתוח לצליליה
המרובים של הרוח. ובהיותנו כלי לצליליו של העולם, אנו יודעים את עצמנו ואת העולם ידיעה מהותית,
וזו תחושת משמעות שאיננה תלויה בדבר והיא שמחה אמיתית של חיבור.

Smadar Emor 2019