עצמי אותנטי ומוסיקליות

"עצמי אותנטי" כחוויית הבעה גופנית

"לעיתים מזומנות מחווה של התינוק נותנת ביטוי לדחף ספונטני. מקור המחווה הוא העצמי האמיתי, והמחווה מעידה על קיום עצמי אמיתי פוטנציאלי"

[ד.נ ויניקוט, "עצמי אמיתי, עצמי כוזב", "עיוות האני במונחים של עצמי אמיתי ועצמי כוזב" – עמ' 206]

"העצמי האמיתי בא מהחיות של רקמות הגוף ומפעולת תפקודי הגוף, כולל פעולת הלב והנשימה. הוא קשור בקשר הדוק לרעיון של תהליכים ראשוניים, ובתחילה אין הוא במהותו תגובתי לגירויים חיצוניים, אלא ראשוני. (…) מעשהו אינו אלא לקבץ את פרטיה של חוויית החיות."

[ד.נ ויניקוט, "עצמי אמיתי, עצמי כוזב", "עיוות האני במונחים של עצמי אמיתי ועצמי כוזב" – עמ' 210]

בתוך כל אחד מאתנו ישנו עולם פנימי סודי המשתוקק להיחשף, להתבטא, לבוא במגע, ובו זמנית, גם מבקש להסתתר, להתחבא, להיות מוגן.

ראשית התרגול ב"אינטגרציית קול בתנועה", מכוון לשחזור החיבור האורגני הטבעי בין מצב הגוף-נפש לבין הביטוי הקולי-תנועתי. אנו מאפשרים לעצמנו להשמיע קולות ראשוניים, פיזיולוגיים, טרום-מוסיקליים, ולנוע ברצף של מחוות הנובעות מתוך הדחפים של הגוף.

אנו יוצרים קשר עם אותו מעיין המתחדש בתוכנו של דחפים, תחושות ורגשות המשתנים בעדינות מרגע לרגע. האלתור הקולי-תנועתי מאפשר ביטוי של מגוון מצבי נפש גדול בהרבה מזה שאנו מתנהלים דרכו במסגרת "האישיות היומיומית" שלנו: חלקים תינוקיים, פראיים, פגיעים, עוצמתיים, "בלתי מתורבתים", חלקים מוכרים ובלתי-ידועים כאחד, מקבלים קול ורשות להיות חלק מהוויה יצירתית וזורמת.

בד-בבד עם שחרור ושכלול יכולת הביטוי, אנו מבקשים להרחיב ולהעמיק את יכולת ההקשבה. ראשית התרגול בהפניית הקשב פנימה וביסוס האפשרות לביטוי ספונטני מתמשך הנובע מאליו מתוך החוויה הפנימית. בהדרגה אנו מרחיבים ומשכללים את הקשר עם החוץ. המסרים המגיעים מבחוץ נמזגים אל העולם הפנימי והופכים חלק מההוויה השרה.

כך נפתחת בפנינו האפשרות לפגוש מחדש את עצמנו ואת האחרים, כפי שהיינו בראשית, ועודנו: מציאות רב-מימדית של גוף ושל תחושה, של קול ורגש ותנועה, של דימוי ומנגינה. חיות פוגשת בחיות, ביטוי ספונטני נוגע במרחב של הקשבה עמוקה. או אז איננו תלויים עוד בתוכן או מובנות מילולית על-מנת לחלוק זה עם זה את עצם היותנו. אנחנו ביחד, כאן ועכשיו.

"נוכחות יצירתית": על הציר שבין כאוס והתארגנות מוסיקלית, הרמוניה ודיס-הרמוניה

"החיפוש (אחר עצמי אמיתי) יכול לצמוח רק מתפקוד מפוזר וחסר-צורה, ואולי מתוך משחק ראשוני, כאילו בשטח נייטרלי. רק כאן, במצב לא מגובש זה של האישיות, יכול להופיע הדבר שאנו מתארים כיצירתי. וזה, אם הוא משוקף בחזרה, אבל רק אם הוא משוקף בחזרה, נעשה חלק מן האישיות המאורגנת האינדיווידואלית, ובסופו של דבר, בהצטברותו, הוא גורם לאדם להיות, להימצא. ובסופו של דבר מאפשר לו להניח את קיומו של העצמי.

דבר זה נותן לנו את האינדיקציה שלנו למהלך הטיפולי – לתת הזדמנות לחוויה נטולת-צורה ולדחפים יצירתיים,  מוטוריים וחושיים, שהם החומר של משחק. ועל יסוד משחק נבנה כל קיומו החווייתי של האדם. שוב אין אנו מופנמים או מוחצנים. אנו חווים את החיים בתחום תופעות המעבר, במארג המרגש של סובייקטיביות ושל תצפית אובייקטיבית, ובתחום שהוא תחום ביניים בין המציאות הפנימית של היחיד ובין המציאות המשותפת של העולם החיצוני לבני אדם."

[ד.נ ויניקוט, "משחק ומציאות", "משחק: פעילות יצירתית וחיפוש העצמי", עמ' 88]

ביטוי התכנים הגופניים והנפשיים שלנו בקול ותנועה מציע לנו קשיבות בעלת אופי מיוחד. זו שמתרחשת בנו באופן טבעי כאשר אנחנו בוכים, ותוך כדי הבכי שמים לב לפתע לניגון המוסיקלי של הבכי. הפיצול הזה, בין החווה (הבוכה) והמתבונן על החוויה (האוזן המוסיקלית), יכול להתרחש באופן שלם וטבעי. מבלי לאבד את האותנטיות של התחושה והרגש, ושל הביטוי שלהם בתנועה ובצליל, ישנו חלק בתוכנו שמקשיב, מתבונן ומזהה תבניות מוסיקליות.

ישנה מוסיקליות טבעית המארגנת את זרם הדימויים, הרגשות והתחושות הנישאים ע"ל גבי הקול, לכדי מבנים מוסיקליים. מקצבים, הרמוניות, סגנונות, בניית שיא והתפרקותו – חוקי קומפוזיציה הטבועים בנו באופן טבעי מתגלים תוך כדי ההקשבה לתכנים הקוליים.

חוקי טבע מוסיקליים אלו פועלים בשירות אינטליגנציה גופנית עמוקה, היודעת לשאת אותנו בביטחה על זרם החוויה בין מצבים של מתח ופורקן. שוב ושוב אנו חוזרים אל ממלכת הטרום-צורה, אל המקום האישי בו חומרים נובטים ראשית כתחושה או רגש ולא ידוע עדיין איזה צורה יקבלו. חומרי הגוף-נפש שלנו הופכים אז לחומר גלם יצירתי, בעוד גופנו הופך לכלי נגינה בידיה של אותה תבונה תת-הכרתית, השרה דרכנו ומניעה אותנו כה וכה, מרפאה ומארגנת מחדש את ההרמוניה הפסיכו-פיזית.