אימפרוביזציה – לחיות את הרגע.
מאמר מאת שלומצי מאזוז וסופיה שיסטיק

ביבליוגרפיה: "מהי אימפרוביזציה" – אלונה פרץ

"בהכללה גסה, ניתן לומר כי התרבות המערבית מדגישה את זיכרונות העבר ואת ההבטחות והתקוות לעתיד. לחיים בהווה יש לעיתים מטען מוסרי שלילי, והם זוכים לכינויי גנאי כגון "חיי הרגע"… ואילו במזרח הרחוק החיים בכל רגע ורגע מחדש נתפסים כבעלי ערך רב, בהיותם המפתח להתפתחות הפנימית וצמיחת הנפש והתובנה" [אלונה פרץ]

הגישה "המערבית" לחיים מדגישה את העיסוק המתמיד בעבר ובעתיד תוך ביטול האפשרות למפגש מלא נוכחות עירנית עם הרגע ההווה. ביטול המפגש עם הרגע מושג שוב ושוב ע"י מחשבות על העבר/העתיד, השתקעות בעבודה או ע"י בריחה אל מגוון רחב של הסחות דעת, כמו משחקי מחשב, טלוויזיה, בידור סתמי, סמים, אוכל.

מנגד הגישה "המזרחית" מציעה אלטרנטיביה על-פיה העיסוק בעבר ובעתיד הינן הסחות דעת כשלעצמן, וכמוהן כל עיסוק אחר בבידור קל, סמים ועינוג החושים. הסחות הדעת האלו ממסכות ומפרידות ביננו לבין החיים עצמם המתרחשים בהווה – המפגש עם הרגע, מתוך נוכחות עירנית ומלאה, ללא מטרות וללא תכנים נוספים – המפגש עם הרגע כשלעצמו, הוא העיקר בחוויה ע"פ הגישה המזרחית. 

כיצד אימפרוביזציה מתקשרת לגישה הזו?

אימפרוביזציה הינה האומנות בה אנו לומדים כיצד לאפשר את המפגש הזה. מה עומד ביננו לבין מפגש זה? מדוע אין זה קל או מובן מאליו?  מדוע אין זה כלכך פשוט לא להתעסק בדברים אחרים, אלא להיות בהווה ולפעול מתוך התמסרות ספונטית למה שיש מבלי להתעסק בעבר ובעתיד? 

הקצב בעולם המודרני הפך למהיר והישגי, מנותק מאדמה ומטבע, מה שיצר/ הכתיב קודים להתנהגות נאותה ותרבותית.  הפראיות, האותנטיות וההקשבה לגוף פנימה ולאימפולסים זורמים, אט אט היטשטשו בשל הנהגות אלו, אשר בעיקן איסורים (דת, תרבות, חברה וכדו').

וכעט, כדי לחזור להקשבה פנימה נדרשת עבודה רבה דרך הסרת פחדים ומחסומים. מה אגלה שם בפנים? מהו הדבר שממנו ברחתי זמן כה רב? כיצד אתמודד? בשביל מה אני צריך זאת?

הרי אנו מסגלים לעצמנו הרגלים נוחים כל כך, מדוע עלינו להיפרד מהם?

עלינו להיפרד מהנוחיות והדפוסים הישנים אם וכאשר ליבנו קורא!

כאן מתחילה הדרך… החזרה לנשמה.  הדרך אליה מורכבת מאינסוף שבילים, נקיקים, מפלים ונחלים. האימפרוביזציה הינה אחת מהם.

האלתור היינו ביטוי של הווה פנימי וחיצוני, וכדי שנוכל לבטא וליצור עלינו קודם כל לגלות מה קורה בתוכנו.

כך בתוך מבנה של אלתור נפתח את ההקשבה לגוף לרגש ולמחשבה לחלל ולסובבים אותנו, ועם הזמן המרווח בין האימפולס הפנימי לבין הביטוי שלו כלפי חוץ יצטמצם.

גרטרוד שטיין – "אימפרוביזציה היא להשתמש בכל, להתחיל מחדש שוב ושוב ולהיות במצב של הווה מתמשך" (נהרין 2000, עמ'51). 

אימפרוביזציה – אי-סדר כמפתח לחשיבה יצירתית

יצירתיות דורשת פתיחות לבלתי צפוי ולשונה. האדם היוצר חייב לקבל מידה מסוימת של עמימות הנחוצה בכדי לצאת מן הקונבנציונלי והמוכר אל החדש והמסוכן. בתרבות המערבית אי-סדר תמיד נחווה כדבר לא בטוח, ומיוצג כאלמנט מסוכן ובלתי רצוי. הלוגיקה הפנימית הכרוכה בפעילות בתוך תחום בו שורר אי-סדר שונה בצורה מהותית מפעילות סדורה וברורה.

במשך שנות הבגרות שלנו יצרנו לעצמנו תבניות, מגירות, בעצם אנו פועלים בתוך מסגרת עם גבולות שיצרנו לעצמנו (אשר היו נחוצים לנו בעבר, וחלקם עדיין נחוצים). לכן היצירתיות העצומה הטמונה בנו, מסתתרת תחת צמחייה עבותה, סבוכה, מפותלת, פראית,  ובמרתפים גדושי אבק.  כדי שנוכל להכיר עוד ועוד חלקים בפוטנציאל שכבר טמון בנו, יצירתיות שכבר קיימת בתוכנו, עלינו (אם נרצה בכך כמובן) לפלס את דרכינו בתוך הג'ונגל, לקחת מטלית ולפצוח בסדר פסח בתאי הגוף והמוח…

לתהליך זה ישנו מקום לא מבוטל באלתור, המאפשר עמימות, חוסר סדר, פגמים, טעויות, כישלונות, מוזרויות וכו'…

ככל שנרשה לעצמנו לטעות, לחשוף מקומות אפלים (לא ידועים), מכוערים, חושניים, קורבניים, פראיים, חייתים, מפגרים, ילדותיים, פשוטים, פסיביים, רכים, והרשימה עוד ארוכה…  כך האוקיאנוס היצירתי הנובע יתגלה בפנינו, פלג אחר פלג. כך נוכל להיות ברגע, מחוברים לכל חלקינו הרבים.  המרווח בין האימפולסים הפנימיים שלנו לבין הביטוי שלהם במציאות האלתור/החיים יצטמצם.  כך היצירה תהיה בעלת רבדים רבים יותר.

מסגרת האלתור מאפשרת תהליך זה של הסרת הסבך, בניגוד לצורות יצירה מובנות ומוכרות היטב.

אימפרוביזציה – ספונטניות עם בחירה מודעת

“To improvise means on one hand not to be constrained by the forces of habit, fear, and conformity and on the other hand not to be constrained to act randomly or impulsively without reference to context, but to be able to perceive the true outline of the situation in which one finds oneself and to act accordingly as the need arises” (Nachmanovitch1990, p.2).

אלתור, כפי שטוען נחמנוביץ', היא היכולת להתייחס לקונטקסט כל פעם מחדש, מבלי להיבלע בתוך הרגל, נוחות או פחד. אם מותר "להמשיך" את עמדתו של נחמנוביץ', אפשר לומר כי האלתור אמנם כולל את הספונטניות, אך הוא עשיר הרבה יותר במובן זה , שיכולת הבחירה בתגובה הנכונה ברגע הנכון היא שמהווה כאן את היסוד המרכזי. התגובה "הנכונה" מותנת באלמנט הבחירה. יכולת הבחירה בתגובה הנכונה במצב העכשווי קשורה קשר הדוק ללקיחת אחריות. [אלונה פרץ]

חלק חשוב באלתור הינו הספונטניות.  אך הספונטניות בלבד אינה מאפשרת תגובה לכל מצב, ואינה מאפשרת חיים בזמן הווה.  לשם כך יש צורך בהתמסרות.

האלתור, החיים וההווה, דורשים התמסרות וביטוי של הרגע, אך יחד עם זאת החלק השני המשלים כשמיים וארץ היינו הבחירה, ההתבוננות ממעוף נשרים על התמונה הכוללת של החוץ והפנים, ולקיחת אחריות.

כלומר, אם היינו מתמסרים בלבד לביטוי רגשי ללא הקרקע של הבחירה המודעת, אז היינו לעיתים חווים אקסטזה, טראנס, עולמות נסתרים, קטרזיס, ריפוי, אך היינו גם נשארים בתוך בועה של עצמנו ללא תקשורת עם החוץ הקיים ועם ההווה המשתנה.

משום שלחיות ברגע או ליצור במסגרת של אלתור איננה התבוססות בתוך עצמנו, אלא תקשורת חיה וזורמת בין הפנים לחוץ, הצבת גבולות ברורים(אשר נעשים ע"י בחירות) לשם יצירת חופש גדול יותר, וחשוב מכן, כדי לשמור על עצמנו…

עובדה זו מפרידה בין הספונטניות האימפולסיבית לאלתור, ללחיות את הרגע, באמת.

כדי שהאלתור יתקיים, יחד עם הספונטניות צריכה לבוא יכולת התמודדות ובחירה מיידית בתגובות, בהווה משתנה, ביטוי ויצירת משמעות כל רגע ורגע.

במובן זה מהווה האלתור את מהות  היכולת היצירתית הקיימת בכל אחד מאיתנו, בני האדם. פוטנציאל המאפשר לנו ליצור הקשרים חדשים מרגע לרגע, היכולת ליצור משמעות.

 אימפרוביזציה במחול בוטו

הצעד הראשון בבוטו הינו לאבד את האני. תהליך של המסת שכבות מעלינו.  מתגלה אני שהוא לא אני.  חדש, לא מוכר.  נוצרת סביבה.  בכל נשימה נוצרת תנועה וחוויה חדשה.  במצב כזה שאלות כמו מה אני עושה? איך אני נראית? למה? וכו' אינן רלוונטיות.  אין להן יחסיות.  זאת לא אני. 

מצב זה מאפשר אותנטיות מקסימלית בתנועה ובביטוי, חופש פעולה של אימופלסים הזורמים להם בחופשיות, מוזנים מהנשימה ויוצאים בטבעיות דרך הגוף הפיזי/ אנרגטי אשר אינו "אני".

מכאובים פיזיים עלולים להעיר את ה"אני הישן" או את המיינד חזרה למודעות, אך קיימת יכולת להתשמש בהם כקרש קפיצה למקום אותו אנחנו לא רגילים לחוות באלמנט הפיזי, אשר כמובן יוצר סביבה אנרגטית חדשה לעבודה, שוב דרך ההסכמה שקיימת כשעזבנו את המוכר.

אימפרוביזציה באמנות הג'אז

ג'אז היא אמנות ביצוע.  חשיבותה של הקומפוזיציה הבסיסית הינה שולית ובכל רגע פתוחה ליצירתיותו של האמן המבצע.  זהו כל העניין בג'אז, ביצוע היצירה על ידי המוסקאי, החידוש, האופי, היצירתיות וכדו'… כל אלו, הם בעלי המשמעות והעניין בג'אז.  האומן מתמסר כולו לחוויה של הרגע ומאפשר לאינפורמציה חדשה .  אמנות אימפרוביזציה כחלק אינטגרלי אפילו מהותי מתוכה, בצורה כל כך ברורה שלא מתעסקים כמעט במשמעויות שקיימות בעבודה עם הרגע ואימפולס, זה פשוט ברור.( – בשונה ממחול שבו אימפרוביזציה ועבודה דרך אימפרוביזציה לעומת קומפוזיציה הינה נושא לשיחה מתמדת. ) אמן הג'אז, באיזשהו שלב בתרגול המיומנות שלו, מפסיק לחשוב על הסולמות והאקורדים המתחלפים בזמן שהוא מאלתר, אלא מאפשר לזרמים מוסיקאליים להשפך דרכו ודרך הכלי שלו החוצה.  פעם שמעתי מארני לורנס נגן סקסופון ענק ומורה דגול, שהוא כבר לא זוכר את התווים או האקורדים של אף שיר שהוא מנגנן, הוא פשוט מעדיף להיות ער ורגיש למתרחש סביבו.

כל אחד יכול לאלתר [ויולה ספולין]