קול בתנועה – שורשי החיים / סמדר אימור

פיתוח קולהאימון הבסיסי בתהליך אותו אני מכנה "קול בתנועה – הקול המרפא", הוא נתינת ביטוי  לשפה שהיא קדומה ועתיקה ממילים, ממשמעות וממבנים. זוהי שפת הזרימה הראשונית האינסופית של אנרגיה בתוך חומר, שפה שביטויי זרימתה הם תנועתיים ומוסיקליים.

אני מתייחסת לזרימה של אנרגיה שהיא טרום יצירה אך היא בבסיס היצירה, היא טרום מבנה אבל היא בסיס המבנה. אנחנו נושפים על הרמץ הכמעט כבוי של האנרגיה הזו, אנרגיה אשר בהיותה מתקיימת בתוך גוף בעל צורה ממילא היא כבר סוג של שפה המקבלת ביטוי דרך חומריות הגוף והקול. זוהי האנרגיה אשר רוצה לבטא את עצמה, האנרגיה הנמצאת בבסיס כל חי. על השכבה הזאת נבנות אחר כך  כל השכבות האחרות, כל המבנים שלנו, כל המושגים שלנו.

אנחנו חוזרים למקום שהוא כמעט כאוטי, חסר מבנה, חסר צורה, או בעל צורה אמורפית שכל הזמן משתנה, לעולם לא מתקבעת – ובתחושה של הזרימה הזו אנחנו רוצים לגעת. כאשר הזרימה הזו מקבלת ביטוי, זה המקור, המקור של החיות. כאשר אנחנו נותנים את האפשרות לשכבה הזו להיחשף ולדבר בשפתה, אימפולסים ראשוניים מקבלים שוב את הלגיטימציה להיות נוכחים בתוך כל פעולה מבלי לעבור את הפיקוח והשליטה המתמידים של הראש "ההיגיון", אשר קובע את פעולותינו על פי אמות מידה ומבנים תרבותיים כאלו או אחרים. כאשר אנחנו מאפשרים את הקיום של הזרימה החיה הזו, אזי כל מבנה אחר וכל פעולה , כל עשייה בתוך החיים מקבלת את העוצמה של החיות הזו.

לכן כל התרגול בצורת העבודה הזו הוא קודם כל תרגול של לאפשר את המקום הבלתי אמצעי, בלתי מושגי, חסר המשמעות, מקום שהוא רק אנרגיה, אנרגיה של תנועה ואנרגיה של קול. אין לאנרגיה הזו בראשיתה שום משמעות ואין לה סיבה אלא קיומה, היא קיימת כמו הקדם-שורשים של העץ, האנרגיה ממנה השורשים יונקים את כוחם. אפילו השורש הוא כבר בתוך הצורה של העץ ואנחנו מדברים על השהייה בתוך המקום הראשוני עוד יותר, האנרגטי, שאינו קובע צורות ואינו שואל שאלות.

כאשר הזרימה הזו מתקיימת בתוכנו כל צורת החיים תהיה ניזונה מהחיות הזו שהיא הבסיס גם לזרימה של אימפולסים שהם האנרגיה של האש.

בתרבות שאנחנו חיים בה, הצורה, האסתטיקה , שהיא ברובה הגדול תרבותית, היא הרבה פעמים צורה מתה, צורה ללא חיות שמתקבעת מתוך הקודים התרבותיים ואיננה ניזונה מהשורשים היונקים את האנרגיה הראשונית הזו. כיון שמקום זה כה קדום שתחושתו איננה כמו משהו "אנושי" , האנרגיה הזו יכולה להרגיש כמו משהו חייתי, או כמו הדימוי שלנו על משוגעים. לעיתים כשאנחנו מאפשרים את הביטוי של האנרגיה הזו דרך תנועה וקול אנחנו חושבים "זה נשמע כמו בית משוגעים". מה זה משוגעים ? משוגעים אלו אנשים שאבדו את השליטה החזקה שיש לנו והם פשוט מאפשרים לכל מה שעובר בתוכם לצאת, לקולות מוזרים, לתנועות מוזרות, לאימפולסים, אין להם את מנגנון השליטה שיש לנו, מנגנון שבו אנחנו  משקיעים המון אנרגיה במוסכמה של השליטה, של המבנה, שיהיה יפה, שיהיה אסתטי, שזה ינעם לכולם, שזה יהיה בתוך צורות אסתטיות תרבותיות מסוימות שהן הצורות שאנחנו מכירים ושהקהל שצופה בנו מכיר.

אני לא שוללת את הצורך במבנה ובאסתטיקה, תהיה אשר תהיה, אבל בעבודה הזו אנחנו רוצים לאפשר לאנרגיה הראשונית הזו כל פעם מחדש להתקיים, לחומרים ההיוליים האלו להיות נוכחים כחומר, קול כחומר, להרגיש את החומריות של הקול.

לקול יש חומריות מגוונת, פעם הוא חומר עדין ופעם הוא חומר גס, החומריות שלו יכולה להיות מורגשת בתוך הגוף בצורה מאוד פיזית ולעיתים אנחנו חווים אותו ממש מחוץ לגוף בצורתו החומרית המאוד עדינה כמו בצלילים עיליים. להרגיש את הגוף כחומר שנע, מפוסל, משנה צורתו על ידי האנרגיה התנועתית הזורמת בו ומפסלת בו צורות, נופים, תחושות. כמובן שברגע שיש לנו גוף כבר יש לנו בהכרח צורה, אנחנו לא יכולים לברוח מהצורה שכבר יש לנו, אנחנו בתוך צורה, אבל אנחנו יכולים לתת לזרימה האנרגטית המופשטת שאכן מתקיימת בתוכנו לצור את צורותיה הגופניות והקוליות.

בשלב הבא אנחנו מצרפים את ההכרה, את המודעות ואת הבחירות האסתטיות שלנו היוצרות שפה שהיא שפה אמנותית.

הסכנה של כל שפה היא איבוד החיבור לשורשים, למהות. השפה בקלות הופכת לסמלים ואז למחיצות בין המהויות האנרגטיות העמוקות לבין סמלי השפה. אנחנו יכולים לדבר שיחה שלמה דרך מילים שהפכו לסמל מוסכם של תקשורת מבלי להתחבר בשום רגע לרגש, לאנרגיה או לפעולה הפיזית, לאימפולס, לחומריות שקשורים למילה. אז השפה מפסיקה להיות רוטטת, חיה, מהדהדת ברבדים רבים והופכת לצורה מתה של סמלים.

זו כמובן גם הסכנה באמנות: יצירת אסתטיקה שאבדה את הרטט ואת הקשר לזרימה הראשונית, לאנרגיה של החיוניות. זה קורה בעיקר  בשאיפה לשכלל כלים, להיות "מקצועיים",  לעיתים קרובות נשענים על הטכניקה שהיא צורה מסוימת ומאבדים את הקשר עם אותה שפה קדומה, אנרגטית שהיא כולה אימפולסים חופשיים שאינם מבקשים לעצמם אלא להיות.

לכן בעבודה הזו אנחנו שוב ושוב מתרגלים את האפשרות שלנו להיות בחופש הזה. גם אם הוא במסגרת מאוד מובנית של זמן ומקום, הרי שהוא חיבור חיוני וויטלי, חיבור לטבע הראשוני שלנו – כמו לצאת פעם בשבוע לחיק הטבע. נראה שלכל אחד מאתנו יש את החוויה המרגיעה הקשורה לשהייה בטבע, רגיעה הקשורה לחיבור למקום ראשוני ובסיסי בטבענו, קיום החי את עצמו מכורח היותו, שם אנחנו מתרווחים לתוך מקום חסר אמביציות, חסר אגו, נפתחים למה שהיה לפנינו ויהיה אחרינו, מרגישים חלק ממשהו ,נרגעים לתוך הזרימה האינסופית של החיים שאינם תלויים בנו.

החיבור לטבענו הבסיסי שהוא זרימה המחוברת לאנרגיית החיים הסובבת אותנו, היא חלק מהזרימה הכללית, מהנשימה הכללית של כל הקיים שאנחנו חלק ממנו עוד הרבה לפני שאנחנו "אינדיוידואליים", על מנת להגיע באמת למקום של אנדיוידואל המגשים את עצמו ומפתח את השפה האישית, האמירה האישית שלו בעולם, אני מאמינה שאנחנו נדרשים קודם כל להיות בחיבור עם האנרגיה הראשונית הזו שאיננה אישית, איננה נושאת זיכרונות, טראומות, דפוסים גופניים, היא הזרימה של מי התהום, של הלבה הגועשת בבטן האדמה, היא הזרימה של האוויר, היא עוברת בתוך גופנו שהוא חלק מהאדמה אליה אנחנו מחוברים באופן שאינו מאפשר ניתוק.
בשלב היותר מתקדם של התרגול בקול בתנועה אנחנו יכולים כבר לחבר את המבנה, את הצורה, תוך כדי השהייה בזרימה הספונטאנית , אז מתחדדת ההקשבה, לדמויות הצצות ובוקעות מתוכנו, למבנים, לצורות, למצבי נפש, לתת לדברים משמעות, להקשיב האם יש משמעות שברורה לנו או האם יש רצון לתת לדברים משמעות מסוג כזה או אחר, משמעות יכולה להיות גם מאוד מופשטת, היא לא בהכרח משמעות באופן שאנחנו רגילים לכנות משמעות, היא יכולה להיות משמעות סמלית, של מהות, איכות מסוימת שברורה לנו, למשל אם אני משמיעה קול מאוד נמוך דרך התנועה או  זה מלווה בתחושה של איכות מסוימת בעולם, איכות שמוכרת לי ומתחברת לשורה של אסוציאציות שהן גם אוניברסאליות וגם אישיות  זה כבר נושא משמעות שהיא משמעות מופשטת עד שתתחבר למשמעות ספציפית כמו דימוי אישי מסוים או זיכרון אישי מסוים.

ובכן כל האמור עד כה בא לדבר על השכבה הראשונית, הזרימה התת- קרקעית המזינה את כל הקיים. רק בשלב הבא אנחנו מתייחסים לחומרים אישיים,זיכרונות, דפוסים, טראומות, הנרשמים במערכת הנשימה, במערכת השרירים ובמערכת העצבים בצורה של אנרגיה קפואה שנחסמה. אותה זרימה ראשונית של חיות, כאשר היא מפעימה ומחוללת תנועה בכל תא ותא, היא גם מאפשרת את תחילת התזוזה של אותם חומרים אישיים לקראת ביטויים בעולם. בשלב הזה באים לידי ביטוי דברים ספציפיים יותר, רגשות של כאב, תסכול, עצב, כעס, זיכרונות בצורה של דימויים. בשלב הזה אנחנו מאפשרים לחוויות אלו להיות ומאפשרים לעצמנו לחוות את מכלול התחושות והרגשות הזורמות על גבי אותה אנרגיה ראשונית כאשר יותר ויותר נכניס אותם לתוך כלים של צורה ומבנה, כלים אשר יחדדו ויעמיקו את הדיאלוג שלנו עם החומרים האישיים עד אשר נוכל להיפרד מהם ולהרחיק אותם מהזדהותנו המוחלטת,  כאשר יהפכו ליצירה בעלת מבנה ושפה.

כאן נכנס אלמנט של מורכבות, של פרדוקס, בעוד אנחנו שואפים כל הזמן להכניס את עצמנו האותנטי אל תוך היצירה, להגיע בתוך עצמנו למקום חשוף, זורם וראשוני, בה בשעה אנחנו רוצים ליצור שפה אשר תוכל לתקשר אני הפרטי , האישי ביותר עם האוניברסאלי, הכללי, מקום שמחובר לחוקיות אוניברסאלית, שפה אשר מהדהדת את האישי בתוך מבנים שהם מעבר לאישי. בנקודה הזו שוב אנחנו נוגעים באותה תחושה שעליה הרחבתי את הכתוב בהתחלה, חיבור למשהו שעוטף אותנו בזרימתו או בחוקיותו והוא גדול מהאני הפרטי שלנו, יחד עם זאת האני הפרטי שלנו הוא הנותן לו את הנימה הייחודית הספציפית של הקול המרפא שלנו שהיא טביעת עצמנו בעולם.

This entry was posted in ג. מאמרים אודות אינטגרציית קול בתנועה, מאמרים: "מסתורי הקול והתנועה האנושיים" and tagged , , , , , . Bookmark the permalink.